פסק-דין בתיק תא"מ 2217-06

1.         זהו פסק דין בתביעת התובעת, שהינה בנק מסחרי, לחייב את הנתבעים, אשר ערבו להתחייבויות החייב, מר שלמה דני, כלפי התובעת, בתשלום חובותיו לתובעת, בהתאם להסכמי הערבות. הוחלט לקבל את התביעה, ולהלן הנימוקים.

2.         החייב, מר שלמה דני (להלן: "החייב"), אחיו של הנתבע מס' 2, ניהל אצל התובעת חשבון בנק.

            הנתבע מס' 2, מר דוד שלמה, חתם ביום 16.12.98 על כתב ערבות הנושא כותרת "ערבות מתמדת מוגבלת בסכום להבטחת כל חוב", במסגרתו ערב למלוא התחייבויות החייב כלפי התובעת, עד לסך 20,000 ש"ח, כאשר סכום זה הוצמד למדד המחירים לצרכן, ועמד במועד הגשת התביעה, על סך 22,487 ש"ח. לטענת התובעת, עמד חובו של החייב כלפיה, במועד הגשת התביעה, על למעלה מ-146,000 ש"ח, ועל כן, תבעה לחייב את הנתבע מס' 2, לשלם לה בהתאם לכתב הערבות, סך 22,487 ש"ח.

ביום 11.12.00, חתמו התובעת והחייב על הסכם הלוואה וערבות, לפיו לווה החייב מן התובעת סך 20,000 ש"ח, כאשר הנתבע מס' 1, מר שופן, חתם על ההסכם, כערב להתחייבויות החייב. לטענת התובעת, לא עמד החייב בהתחייבויותיו ע"פ הסכם ההלוואה, ובמועד הגשת התביעה עמדה יתרת החוב שלו כלפי התובעת, ע"פ הסכם ההלוואה, על סך 25,393 ש"ח. התובעת תבעה אפוא לחייב את הנתבע מס' 1, לשלם לה את הסכום האמור.

ביום 27.12.05, אישר ראש ההוצאה לפועל בהתאם להוראת סעיף 27 לחוק הערבות, כי מוצו ההליכים נגד החייב. לענין זה אין מחלוקת, כי לענין הערבויות האמורות לעיל, כל אחד מן הנתבעים הינו בגדר "ערב מוגן".

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר.

3.         הנתבעים הגישו בקשות רשות להתגונן מפני התביעה.

הנתבע מס' 2 טען בתצהירו שצורף לתביעה, בין היתר, כי ערב למסגרת אשראי בסך 15,000 ש"ח בלבד, וכי במעמד חתימת ההסכם, לא הוסבר לו, כי סכום האשראי שניתן לחייב, יצורף לכל יתרת חוב אחרת שחב כלפי התובעת. עוד טען, כי התובעת העניקה לחייב אשראי בסכום הגבוה בהרבה, מסכום מסגרת האשראי שעמדה לזכותו במועד חתימת כתב הערבות, וכי בכך שינתה את חיובו של החייב שינוי יסודי, אשר פגע בזכויותיו כערב, ועל כן, פקעה ערבותו. בהקשר זה טען, כי התובעת בהתנהגותה, היא שגרמה לאי מילוי החיוב הנערב, בכך שהעמידה לזכות התובע אשראי בסכום גבוה, תוך זמן קצר. כן טען, כי התובעת לא הודיעה לו על חובותיו של החייב במועד הקבוע בחוק, אלא רק בחודש אוקטובר 2005. לטענתו, אילו היתה התובעת מודיעה לו במועד הקבוע בחוק, על החוב, היה פועל להשבת החוב ע"י החייב, "...בטרם יאזל כספו ולא יוכל לשלם כליל את חובותיו".

בקשת הנתבע מס' 2 התקבלה, וניתנה לו רשות להתגונן בטענות שפירט בבקשתו.

הנתבע מס' 1 טען בבקשתו למתן רשות להתגונן, טענות שונות, ובהן הטענה, כי עד חודש אוקטובר 2005, לא הודיעה לו התובעת על חובותיו של החייב, וכי אילו הודיעה לו על החוב, היה פועל להשבת ההלוואה "...בטרם יאזל כספו של הנערב ולא יוכל לשלם כליל את חובותיו". בהחלטת כב' הרשמת (כתוארה אז) ע. קויפמן, הורשה הנתבע מס' 1 להתגונן אך ורק בטענה, "...כי לא נמסרה לו הודעה במועד על חובותיו של החייב".

4.         לתובעת העידה גב' רוחמה כהן, מנהלת תחום שירותי בנקאות בסניף עסקים של התובעת, בו התנהל חשבון החייב.

            הנתבעים העידו לעצמם.

5.         הנתבע מס' 1 הורשה כאמור להתגונן, בטענה אחת ויחידה, והיא, כי התובעת לא עמדה בחובתה להודיעו על כך, שהחייב לא עמד בהתחייבויותיו כלפיה.

טענתו לענין זה, נסמכת על הוראת סעיף 26(א) לחוק הערבות, המורה, כי: "לא קיים החייב את חיובו, יודיע על כך הנושה לערב יחיד תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב; לא הודיע כאמור, יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". מטרת הוראת החוק האמורה, הינה להגן על הערב, ולאפשר לו למנוע הגדלת החוב, והצטברות ריבית פיגורים, בין בדרך של תשלום חובו של החייב, בהתאם להסכם שבין החייב לנושה, בין באמצעות העברת מידע על נכסי החייב לנושה, ובין באמצעות פניה אל החייב, מקום שהחייב יכול להחזיר את החוב, אך מתחמק מכך. בהתאם, יש לפטור את הערב מן הנזק שיגרם לו, מקום שהנושה לא מקיים את החובה להודיע לו על אי עמידת החייב בהתחייבויותיו, ואולם, היות שהתחייבויותו של הערב, עליה הסתמך הנושה בתיתו אשראי לחייב, לא פקעה רק בשל אי מתן הודעה, לא יופטר הערב מערבותו במלואה, רק בשל המחדל האמור. מלשון החוק ותכליתו נלמד, כי נטל ההוכחה לענין הנזק שנגרם לערב, מחמת אי מתן הודעה ע"י הנושה בזמן, רובץ על הערב.

הנתבע מס' 1 טען באופן כללי וסתמי בסיכומיו, כי אם היתה נמסרת לו הודעה במועד, "...היה פועל אצל הנערב שיחזיר את הכסף לאלתר". דא עקא, הנתבע לא הביא כל ראיה לכך שיכול היה לפרוע את החוב הנערב בעצמו במועד הנטען, או כי היה בכוחו לגרום לחייב להחזיר את החוב, ולענין זה אף לא פירט בתצהיר עדותו הראשית את מצבו, ואת מצב החייב במועדים הרלוונטיים.

סבורני אפוא, כי הנתבע מס' 1, לא הרים את הנטל להוכיח את טענת ההגנה היחידה בה הורשה להתגונן, ועל כן, יש לקבל את התביעה נגדו. יוער, כי בתצהירו ובסיכומיו העלה הנתבע מס' 1 טענות נוספות, בגינן לא הורשה להתגונן, ויש לדחותן מטעם זה.

6.         גם הנתבע מס' 2, לא פירט טענתו, לענין הנזק שנגרם לו בגין מחדלה של התובעת, אשר לא הודיעה לו במועד, על אי עמידת החייב בהתחייבויותיו. טענתו לענין זה, נטענה באופן כללי וסתמי, ובתצהירו אף לא פירט את הנסיבות הרלוונטיות, ולא הראה, כי יכול היה לפרוע את החוב הנערב, או לגרום לכך, שהחייב יפרע אותו במועד בו היה על התובעת למסור לו את ההודעה. יש אפוא לדחות טענתו לענין זה.

            יש גם לדחות את הטענה, לפיה ערב למסגרת אשראי בסך 15,000 ש"ח בלבד, ולא 20,000 ש"ח. זאת, באשר בכתב הערבות עליו חתם הנתבע מס' 2, נכתב בבירור הסכום הנערב - 20,000 ש"ח, במלל ובספרות, במצב זה, ונוכח ההלכה הפסוקה, אין הנתבע מס' 2 יכול להישמע בטענה, כי טעה ביחס לסכום החוב הנערב. טענתו בסיכומיו, כי נאמר לו אחרת, כלל לא נטענה בתצהירו שצורף לבקשת הרשות להתגונן, ואילו נטענה, היתה בגדר עדות יחידה של בעל דין בהליך אזרחי, אשר ביהמ"ש לא יקבלה, אלא אם ישוכנע שהיתה מהימנה מתחילתה עד סופה, ובענייננו, כאשר המסמכים מראים אחרת, לא היה מקום לקבל גרסה זו.

            אין לקבל את הטענה, לפיה מופטר הנתבע מס' 2 מערבותו, משום שהתובעת העניקה לחייב אשראי מעבר לסכום לו ערב הנתבע. זאת, באשר הגדלת האשראי, לא גרמה לשינוי בחיוב הנערב, אשר הועמד בכתב הערבות על סך 20,000 ש"ח. היות שסכום הערבות קבוע, הרי שהגדלת האשראי לא חשפה את הנתבע מס' 2 לסיכון גדול יותר, ולא שינתה את היקף ערבותו.